רשתות חברתיות - מספר היבטים משפטיים

 

 

הרשתות החברתיות בכלל, ורשת פייסבוק בפרט, הפכו זה מכבר לחלק בלתי נפרד מחייהם של אנשים רבים, והתופעה רק הולכת וצוברת תאוצה. במקביל ליתרונות הרבים והכלים המגוונים שמעמידות הרשתות החברתיות לרשותנו, מתעוררות (כמובן) לא מעט שאלות ובעיות משפטיות, אשר בקצה הקרחון שלהם אנחנו נתקלים כבר כיום.

 

להלן נסקור בקצרה שני נושאים משפטיים הקשורים ברשתות החברתיות ועליהם אנו ממליצים לתת את הדעת, איש איש בתחום עיסוקו.

 

1.                 תיקון מספר 40 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב-1982, אשר זכה לכינוי "חוק הספאם", נכנס לתוקפו ביום 1.12.2008. בין היתר, הטיל תיקון 40 איסורים ומגבלות על משלוח דבר פרסומת באמצעות הודעה אלקטרונית. "הודעה אלקטרונית" מוגדרת כמסר בזק מקודד המועבר ברשת האינטרנט את נמען או קבוצה של נמענים, וניתן לשמירה ולאחזור בדרך ממוחשבת".

 

2.                 לפיכך, אין ספק כי הודעה אשר נשלחת במסגרת הרשת החברתית לחברי קבוצה מסויימת, בין אם היא מגיעה אליהם באמצעות הדואר האלקטרוני עקב ההגדרה שהגדירו אותם חברים בחשבונם, ובין אם היא מגיעה אליהם דרך עמוד המשתמש שלהם ברשת החברתית, הינה בגדר הודעה אלקטרונית לפי חוק הספאם.

 

3.                 השימוש ברשת החברתית ככלי שיווקי ופרסומי הולך והופך פופולארי מיום ליום, בעיקר בקרב עסקים קטנים. במסגרת פעילות זו שולחים בעלי העסקים לעתים קרובות הודעות והזמנות לאירועים (Events) אשר מופצות באופן אוטומטי לכל חברי הקבוצה. מסרים אלה מטרתם, לא אחת, לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים, ולפיכך הם בגדר "דבר פרסומת" לענין חוק הספאם[1].

 

4.                 לא מזמן קראנו כולנו בעיתונות על משרד עורכי הדין אשר שלח למפעילי קבוצות ברשת פייסבוק מכתבי התראה ודרישת תשלום בשם לקוחותיו אשר קיבלו מהם הודעות שהן דבר פרסומת. רובנו הרמנו גבה וחלקנו, מן הסתם, גם גיחך לעצמו למקרא הדרישה המופרכת.

 

5.                 על פניו, הטענה אבסורדית, הואיל והצטרפות כ"חבר" ברשת החברתית, בין לקבוצה ובין לדף של חבר אחר ברשת, הינה וולונטרית לחלוטין. על אחד מחברי הרשת בוחר לאילו קבוצות להיות משוייך, והוא יכול בכל עת להסיר עצמו מאותה קבוצה, כך שאם "דואר הזבל" שהוא מקבל מקבוצה מסויימת באמת מפריע לו – הפתרון המיידי נתון בידיו בדרך של הסרת שמו מאותה קבוצה. אולם בחינה של "חוק הספאם" כלשונו תראה לנו שכל עוד לא עמדה הטענה למבחן משפטי אמיתי, לא ניתן להתייחס אליה בביטול.

 

6.                 את המגבלות שמטיל "חוק הספאם" ניתן לחלק, באופן גס, לשנים: מגבלות על עצם המשלוח ומגבלות צורניות.

 

7.                 בהיבט של המשלוח עצמו אוסר החוק משלוח של דבר פרסומת בהודעה אלקטרונית בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען בכתב. החוק מסייג איסור זה ומתיר משלוח דבר פרסומת מקום בו הנמען מסר את פרטיו במהלך רכישה של מוצר או שירות דומים (או משא ומתן לרכישה כזו) והמפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעמו, ובנוסף על המפרסם לתת לנמען הזדמנות להודיע לו כי הוא מסרב לקבל דברי פרסומת.

 

8.                 הטענה הרווחת היא שאדם אשר מצטרף במודע כחבר לקבוצה בפייסבוק מבין ומסכים לכך שהוא יקבל הודעות מכל חברי הקבוצה. יתירה מכך – חלק מן הקבוצות הן קבוצות אשר נועדו במוצהר לקדם עסק, מוצר או שירות מסויים, ולפיכך יש להניח כי המצטרף אליהן יודע היטב כי הוא עומד לקבל מאותה קבוצה הודעות אשר יזמינו אותו לרכוש מוצרים ושירותים הקשורים בקבוצה. עם זאת, ספק רב אם אותה הצטרפות מודעת עונה על דרישת החוק להסכמה מפורשת.

 

9.                 המצטרף לרשת פייסבוק, למשל, מוזמן בנימוס "לעיין" בשורה של מסמכים המאגדים תחתם את כללי השימוש ברשת החברתית. מדובר בעשרות רבות של עמודים צפופים, אשר ספק אם מי מחברי פייסבוק טרח אי פעם לקרוא. מכל מקום – עיון במסמכים אלה מלמד כי הם אינם כוללים הסכמה מפורשת של המצטרף לקבל דברי פרסומת מחברים אחרים. ואף יותר מכך – סעיפים מסויימים בתנאי השימוש אוסרים הפצה של דואר זבל בניגוד לחוק החל על כל משתמש!

 

10.              גם אם נניח כי ניתן לשלוח את אותם דברי פרסומת ברשת החברתית, חשוב לזכור כי החוק מכתיב גם דרישות צורניות, כמו למשל הרישום המפורש כי מדובר בדבר פרסומת כמו גם ההודעה לנמען על יכולתו להסיר את שמו מרשימת התפוצה.

 

 

11.              לסיכום – על אף שעל פניו חוש הצדק של המשתמש הסביר ברשת החברתית מזדעזע למקרא כתבות על תביעות ומכתבי דרישה ממפעילי הקבוצות ברשת החברתית, הרי שכל עוד לא תוקן החוק לענין זה או ניתנה החלטה אחרת של בית משפט מוסמך, מבחינת לשונו היבשה של החוק הודעות בעלות תוכן שיווקי שאתם שולחים לחבריכם ברשת החברתית הן אסורות.

 

 

 

12.              למרות ההיקף העצום של השימוש ברשתות החברתיות וחדירתן לכל תחום מחיינו, הרי שבאופן מפתיע אנו למדים כי בחלק גדול ממקומות העבודה מניח המעביד כי הרשת החברתית קשורה אך ורק לחייהם הפרטיים של עובדים ואינה מעניינו של המעביד. טעות כזו עלולה לעלות למעביד ביוקר, פשוטו כמשמעו.

 

13.              "מעביד" מסוג אחד למד וממשיך ללמוד עובדה זו על בשרו כמעט מידי יום: צה"ל מוצא עצמו מתמודד עם השימוש שעושים חייליו ומפקדיו בפייסבוק הן בהיבט בטחון השדה והן בהיבט של חיילים אשר מתעדים את מעשיהם המפוקפקים ומעלים אותם לרשת החברתית, משם הם מוצאים את דרכם המהירה לתקשורת.

 

14.              גם עיריית ירושלים מצאה עצמה נאלצת להתגונן בתביעה בגין לשון הרע אשר הוגשה כנגדה תמונות ודברים שמצאו דרכם לרשת הפייסבוק. מאבטחים אשר עבדו עבור קבלן של העיריה צילמו אדם מסויים והעלו את תמונותיו, בצירוף הערות, לדפים הפרטיים שלהם ברשת הפייסבוק, והמצולם בחר לתבוע על העיריה.

 

15.              כל מעביד צריך לזכור שעובד לו ממשיך להיות כזה גם בשעה שהוא מגיע לביתו וגולש ברשת החברתית באמצעות חשבונו הפרטי בשעת לילה מאוחרת. מטבע הדברים, העובדים יקיימו במסגרת הרשת החברתית "שיחות" על עבודתם גם מחוץ לשעות העבודה.

 

16.              לפעילותם התוססת של העובדים ברשת החברתית, במקום העבודה ומחוצה לו, שני היבטים עיקריים: זליגת המידע ואחריות המעביד.

 

17.              כשאנו דנים בזליגת המידע, הכוונה היא לאו דווקא לעובד המעביר לאחר באופן מכוון ומודע מידע חסוי של המעביד או של מי מלקוחותיו. רבים מן העובדים פועלים בתום לב – הפעילות הפרטית ברשת החברתית מחוץ לשעות העבודה נותנת להם אשליה של פורום אינטימי של חברים עימם הם משוחחים, ובאווירה זו גל ונח לשחרר מידע, אשר יכול להיות לו נזק בל ישוער למעביד. מן המותר לציין שהאינטימיות של הרשת החברתית אין מאחריה ולא כלום. תארו לכם לדוגמא עובד של יצרנית מזון, אשר בשעת לילה מאוחרת עסוק בדיונים על הא ועל דא עם "חבריו הקרובים" בפייסבוק, ובדרך אגב מספר להם על חשד לתקלה חמורה באחד ממוצרי החברה. לאור אופיה הויראלי של הרשת החברתית, אך סביר הוא להניח כי עד אור הבוקר תמצא הידיעה את דרכה לעמודים הראשיים של העיתונים.

 

18.              אחריות המעביד למעשיהם ודבריהם של עובדיו ברשת החברתית אף היא נושא נכבד שיש לתת עליו את הדעת. עיריית ירושלים וצה"ל הם לא היחידים שמצאו עצמם מתמודדים עם מעשיהם של עובדיהם כפי שבאו לידי ביטוי ברשת החברתית. ל"אווירה האינטימית" שצויינה לעיל מתווסף אלמנט נוסף, והוא "ההרגל לאנונימיות". משך שנים הורגלו הגולשים לכך שרשת האינטרנט שומרת על אלמוניותם. אנונימיות זו היוותה כר פורה לפעילויות רבות, חלקן חשובות כמו חשיפת שחיתויות והבעת דעות, וחלקן פוגעניות, כמו השתלחויות חסרות רסן בפורומים, שיתוף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים וניבולי פה בטוקבקים. עובדתית, רוב המשתמשים ברשת החברתית עושים שימוש בשמם האמיתי ולעתים אף בתמונתם, אולם רבים מהם טרם הפנימו את המעבר, ולעיתים הם מרשים לעצמם לפרסם דברים מתוך אשליה של אנונימיות.

 

19.              התוצאה היא חשיפה של המעביד לתביעות שונות ומשונות בגין מעשיהם של עובדיו ברשת החברתית.

 

20.              אז מה עושים? יחידות מסויימות בצה"ל פשוט אסרו על החיילים להשתמש ברשתות החברתיות. ברור שפתרון כזה אינו ישים לרוב מקומות העבודה האזרחיים. עם זאת, מומלץ ביותר שכחלק מנוהלי העבודה בכל מקום עבודה וכחלק מן הכללים שהעובדים במקום העבודה כפופים אליהם יגבש כל מקום עבודה תקנון, נוהל או כללים להתנהגות עובדיו ברשתות החברתיות.

 

21.              תקנון כזה יחדד לעובדים את הסכנות הטמונות ברשת החברתית ויגביר את המודעות שלהם למותר ולאסור ברשת מחד, ומאידך יקנה למעביד כלי משפטי למקרה של עובד שסרח. בין היתר יכלול תקנון כזה כללים בדבר אבטחת המידע, התנהגות הולמת ואתית ברשת, הקפדה על סודיות בדבר ענייניהם של לקוחות, קניין רוחני, והמנעות מהטעיה ומלשון הרע.

 

22.              כמובן שתקנון כזה לא יפתור את הבעיה לחלוטין, אך לפחות יגביר את המודעות לנושא ויספק למעביד פתרונות לתרחישים מסויימים.

 

 

  

 

 

---