ביום 13.5.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהגישה הליגה האנגלית (Premier League) על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לחשוף פרטיו של גולש אשר העביר ברשת האינטרנט שידורים חיים של הליגה האנגלית.
פסק הדין שנתן בית המשפט העליון משתרע על גבי למעלה מ-50 עמודים והוא מתמודד עם שתים מן ההחלטות החשובות אשר יצאו תחת ידי בתי המשפט במהלך השנים האחרונות בתחום האינטרנט.
החלטה אחת שנידונה בהרחבה בפסק הדין הינה החלטתה מחודש ספטמבר 2009 של השופטת דר' מיכל אגמון-גונן בענין בקשתה של הליגה לחשוף את פרטיו של גולש אשר העביר ברשת האינטרנט שידורים חיים של משחקי הליגה האנגלית בשיטת ההזרמה (streaming). בין היתר, קבע בית המשפט המחוזי באותה החלטה:
סקירה מלאה של ההחלטה ניתן לקרוא כאן.
פסק הדין השני אשר נדון במסגרת פסק הדין של בית המשפט העליון הינו פסק הדין בענין רמי מור. באותו פסק דין קבע בית המשפט העליון כי הדין הישראלי אינו נותן בידי בית המשפט כלים המאפשרים לבית המשפט להורות על חשיפת פרטי גולש. בית המשפט העליון קרא שם למחוקק להשלים את החקיקה הדרושה על מנת שניתן יהיה לחשוף, בהתקיים תנאים מסויימים, את פרטיו של גולש.
בית המשפט העליון הפך, למעשה, את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בענין ה-Premier League ובנוסף, הכניס בית המשפט העליון שינויים מסויימים גם בהלכה אשר יצאה תחת ידיו בענין רמי מור.
ענין ה-Premier League
בניגוד לבית המשפט המחוזי, אשר סבר כי העברה ברשת האינטרנט אינה בגדר "העברה קווית או אלחוטית", בית המשפט העליון קובע כי מונח זה בחוק מטרתו להבהיר שהשידור אינו מוגבל לאמצעי מסויים, ולפיכך, הזכות לשדר יצירה מוגנת חלה גם על שידור באמצעות רשת האינטרנט, לרבות בטכנולוגיית הזרמה. בית המשפט מציין בהקשר זה כי "החוק מבקש, ככלל, להתאים את עצמו לאמצעי ההעברה המודרניים, ולא להוציא מגדרו דווקא את אותם האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים".
גם בשאלת השימוש ההוגן הייתה דעתו של בית המשפט העליון שונה מדעתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון שם למעשה (לפי שעה) קץ לדיון בשאלה האם "השימוש ההוגן" הינו בגדר הגנה או זכות המוקנית למשתמשים. בית המשפט העליון קובע באופן נחרץ כי השימוש ההוגן הינו בגדר הגנה בלבד, ואין להפוך את היוצרות ולהעביר את ההגנה לכדי זכות.
לגופו של העניין הקונקרטי שבפניו קבע בית המשפט העליון כי לא עומדת למשיב הגנת שימוש הוגן. בית המשפט העליון קבע כי עצם העובדה שהשידור מועבר בחינם אינה שוללת את התכלית המסחרית של האתר, שעה שהוא מתפרנס מפרסומות. בית המשפט העליון אף נותן משקל לעובדה שהשידור מועבר על ידי האתר כמו שהוא, לאותו קהל יעד. ככל שהשימוש המפר שנעשה מתחרה ביצירה המוגנת קטנה ההצדקה להכיר בהגנת השימוש ההוגן. בית המשפט העליון אף חוזר על ההלכה לפיה "ספק אם העתקת יצירה שלימה צריכה לחסות בצילה של הגנת השימוש ההוגן".
אמירה מעניינת אחרת של בית המשפט העליון בהקשר זה מופנית לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה השידור באינטרנט דווקא מקדם מטרות חברתיות. בית המשפט העליון מסכים לקביעה כי משחקי הספורט ושידורם משרתים תכליות חברתיות חשובות, אך מטיל ספק בכך שפגיעה במנגנון הכלכלי עליו נשען הספורט המקצועי היא זו שתשרת את המטרה החברתית האמורה.
בשולי פרק זה נוסיף כי בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון אף קבע כי גם בשידור חי חלה הזכות להעמדה לרשות הציבור. בית המשפט העליון קבע כי עצם העובדה שלציבור אין שליטה על מועד השידור והצפיה אין בה כדי לגרוע מכך שהיצירה מועמדת לרשות הציבור ולציבור האפשרות לצפות בה במועד אשר נקבע לכך.
ענין רמי מור
בשעה שבכל הנוגע להחלטה בענין ה-Premier League הייתה דעתם של שלושת שופטי ההרכב אחידה, הרי שבמקרה של ההחלטה בענין רמי מור, היו השופטים מאוחדים בדעתם באשר לעקרון אך חלוקים בדיעותיהם ביחס לפרוצדורה ולסמכות.
השופטים היו תמימי דעים על כך שלענין חשיפת פרטי גולש יש לאבחן אבחנה ברורה בין מקום בו נדרשת חשיפת פרטיו של מי שמעשיו עלולים לבוא בתחום חופש הביטוי (כגון במקרה של הוצאת לשון הרע) לבין פגיעה נטענת בקניין הרוחני.
בית המשפט העליון קבע כי שעה שעוסקים בחופש הביטוי, הרי שהאנונימיות עצמה היא חלק מחופש הביטוי, ולפיכך תמשיך לחול במקרים כאלה ההלכה שנקבעה בענין רמי מור, לפיה דרושה התערבות המחוקק על מנת לאפשר חשיפת פרטי גולשים.
לעומת זאת, שעה שנטען להפרה של זכות קנין רוחני, הרי שמדובר בתחרות בין אינטרסים קנייניים מתחרים ולפיכך לא ניתן להעדיף את אחד הצדדים לתחרות. בית המשפט גם דוחה את תיאוריית "האפקט המצנן" במקרה כזה, וקובע כי אינה מצדיקה אי חשיפת פרטיו של מפר אנונימי.
למרות האמור לעיל, המשנה לנשיא ריבלין קבע כי למרות שאין הצדקה עניינית לאפשר למפר זכות קנין רוחני לחסות תחת מעטה האנונימיות, הרי שידיו של בית המשפט כבולות בענין זה, בהעדר מסגרת חקיקתית מתאימה המאפשרת לו להורות על חשיפת פרטי גולש. בשולי פסק דינו מבהיר המשנה לנשיא ריבלין כי בהעדר חקיקה לאורך זמן, ראוי יהיה שבית המשפט יעצב "תרופה שיפוטית למכת ההפרה."
השופט הנדל, לעומת זאת, מצא דרך לעקוף את מגבלת הסמכות. השופט הנדל קבע כי ספקיות השירות באינטרנט חבות בחובת זהירות כלפי הנפגעים מהפרת זכות הקנין הרוחני. לטעמו של השופט הנדל, חובת זהירות זו כמה כתוצאה מכך שספקיות השירות מספקות למפר את התשתית בה הוא מבצע את עוולתו כלפי בעלי הזכויות.
עם זאת, השופט הנדל קובע כי היקפה של חובת זהירות זו הוא מצומצם לכך שספקיות השירות חייבות לסייע בזיהוי מעוולים שביצעו הפרות, אך אינן אחראיות באופן ישיר להפרה עצמה. בנסיבות אלה קבע השופט הנדל כי יש מקום לחייב את ספקיות השירות לחשוף את פרטי המפר.
השופט מלצר בחר ללכת בדרך ביניים בין שתי הדרכים בה נקטו חבריו להרכב. השופט מלצר מסכים עם המשנה לנשיא ריבלין כי גילוי פרטי מפרים ברשת האינטרנט דורש עיגון בחקיקה ראשית. יחד עם זאת, השופט מלצר קובע כי "אם הליך החקיקה לא יקודם במהירות הראויה" הרי שנפגעים עתידיים (וגם הליגה בעצמה) יוכלו לפנות לבית המשפט וזה יוכל לסייע בידם בדרך של "פיתוח הלכתי נקודתי". השופט מלצר אף מעלה שלוש עילות אפשריות באמצעותן יוכל בית המשפט לפתח הלכה זו.
השופט מלצר אף מרחיק לכת ומשרטט את התנאים בהם ינתן צו כזה:
התוצאה היא, שבשורה התחתונה, למרות שבית המשפט העליון קבע כי זכויותיה של הליגה הופרו, לכאורה, הרי שלא ניתן צו לחשיפת פרטיו של המפר.
accessibility
