אי ודאות בהיקף הגנת זכות היוצרים - הצילום בפסיקת בתי המשפט (פברואר 2011)
אחד השינויים שהתקבלו במסגרת חוק זכות יוצרים החדש (חוק זכות יוצרים התשס"ח-2007) הוא ביטול כמעט מוחלט של ההבדלים שבין יצירה שהיא צילום ליצירות אחרות. הצילום חוגג כבר למעלה מ-170 שנה להולדתו, ובמרוצת השנים הוא קנה לעצמו הכרה מלאה כאמנות. אפילו החוק הישן, אשר נחקק בשנת 1911, הכיר ביצירת צילום כיצירת אמנות הראויה להגנת זכות יוצרים.
עם זאת, קיים שוני מהותי בין הצילום לאמנויות הקלאסיות האחרות (כגון ציור, פיסול וספרות). הצילום נתפס בעיני רבים כסוג של "אמנות בלחיצת כפתור", הדורש הרבה פחות מאמץ וזמן מן האמנויות הקלאסיות האחרות. לכך נוספת העובדה שהצילום משמש לא רק לצרכי אמנות "קלאסית", והוא משמש גם ביום יום, בין היתר בתחומי העיתונות, הפרסום והשיווק.
מטרת מסמך זה הינה לסקור בקצרה את הפסיקה בנושא זכויות היוצרים בצילומים במהלך השנתיים האחרונות, והוא יתמקד בשלושה עניינים – הצילום הדוקומנטרי, הצילום ה"טכני" והזכויות בקומפוזיציית הצילום (להבדיל מן הצילום עצמו).
הערעור בענין ויסהוף והכרסום במעמדו של הצילום הדוקומנטרי
בענין ויסהוף נדונה תביעתו של צלם אשר טען כי המערער עיצב מדליה לזכרו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל, תוך העתקה של צילום שצילם אותו צלם. בית משפט השלום קיבל את טענת הצלם ומעצב המדליה ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט עורך שם את ההפרדה הבעייתית שבין "צילום אמנותי" ל-"צילום בנאלי", אולם עניינית הוא מקבל את הקביעה כי צילום דוקומנטרי הינו בגדר "צילום אמנותי".
אלא שבהמשך עורך בית המשפט אבחנה המבוססת על תוכן הצילום, דהיינו – אבחנה בין סצינה שבויימה על ידי הצלם ובין יצירת צילום שבה נשוא הצילום הינו נחלת הכלל. במקרה האחרון עשויה העברה של צילום למדיה אחרת (כמו מדליה, למשל) שלא להחשב להפרה של זכות היוצרים של הצלם. נקבע שם כי מאחר ומדובר בראש ממשלה שהוא דמות ציבורית אשר הייתה נתונה כל העת תחת עדשת המצלמה, והצילום לא מתעד "סקופ" או מצב נדיר הרי שיש להעניק לצילום הגנה פחותה. בית המשפט יצר, למעשה, קשר ישיר בין זהותה של הדמות המצולמת או אופי האירוע המצולם להיקף ההגנה לה זכאי הצילום.
לאחר ההחלטה בערעור בענין ויסהוף ניתנו מספר החלטות לענין צילומים דוקומנטריים, אשר לפחות לכאורה, לא הפעילו את המבחנים שנקבעו בענין ויסהוף. כך, למשל, בענין טס שפלן נדון צילום של חייל צה"ל רוכן על זנב מסוק במהלך מלחמת לבנון השניה. בית המשפט קבע כי למרות שהצילום הוא דוקומנטרי באופיו, הוא ייחודי ומקורי ובעל איכות אסטטית המתבטאת בבחירת נשוא הצילום, הזווית, שילוב אור וצל ובחירת העיתוי. כל אלה מעידים על כך שמדובר ביצירה ברת הגנה בזכויות יוצרים. כך גם בפסקי הדין בענין ארדוב ו-רחמני קבע בית המשפט כי צילומי רגעים מתוך משחקי ספורט הינם ברי הגנה בזכויות יוצרים.
לסיכום ענין זה, פסק הדין בענין ויסהוף נוגס, לכאורה, בהגנה על צילומים דוקומנטאריים שאינם מבויימים, אולם עד עתה, גישה זו טרם מצאה את ביטויה באופן משמעותי בפסיקה, ונותר לנו להמתין למוצא פיו של בית המשפט העליון בענין זה.
זכות היוצרים בצילום "הטכני"
כשאנו אומרים צילום "טכני", כוונתנו לצילום של מוצרים בודדים, ללא קומפוזיציה ייחודית, אשר תכליתם להוות אמצעי אינפורמטיבי ולהביא את המוצר בפני קהל היעד באופן ויזואלי אשר יתאר טוב, ככל הניתן, את המוצר.
לאורך השנים הכירה הפסיקה בכך שצילומים מסוג זה, גם אם אין בהם את הנופך האמנותי "הרומנטי-קלאסי", הם בגדר יצירה ברת הגנה, שכן הם עונים על המבחנים המינימאליים של השקעה ויצירתיות כפי שנקבעו בפסיקה.
בפסק הדין בענין מעבדות ים המלח נקבע כי גם תמונות של מוצר מסחרי יכול שיקיימו את דרישת היצירתיות. עם זאת, בית המשפט קובע כי דרישת היצירתיות יכולה להתקיים ביחס לאלמנטים כגון תאורה, זווית צילום, הצללות, השתקפויות, והרקע לתמונה. קביעה זו משמעותה הינה, למעשה, שצלם המבקש להגן על זכויותיו, יצטרך להוכיח לבית המשפט באמצעות מומחה מטעמו כי אותם אלמנטים בצילום שלו עונים על דרישת היצירתיות. בפועל, מעטים המקרים בהם מובאת חוות דעת מקצועית לענין זה ולעתים תכופות נאלץ בית המשפט להעריך בעצמו את אותם אלמנטים מקצועיים, מבלי שיהיו ברשותו כלים אמיתיים לעשות זאת.
בפסק דין מאוחר יותר, בענין א.מ. פרחים, עמדו על הפרק צילומים מועתקים של אריזות שוקולד. בית המשפט לא נכנס שם כלל לבחינת האלמנטים המקצועיים שמנה בית המשפט בענין מעבדות ים המלח. מפסק הדין משתמע כי בית המשפט הסתפק בכך שהחוק (הישן, באותו מקרה) קבע כי יצירת צילום הינה יצירה מוגנת, ולא התחבט כלל בשאלה האם מתקיימת דרישת היצירתיות.
אלא שלאחרונה יצא תחת ידו של בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק הדין בעניין שטיינברג, אשר טרף את הקלפים גם לענין הצילומים הטכניים. באותו עניין לא הייתה למעשה מחלוקת כי התמונות אשר צולמו על ידי התובע הועתקו לאתר האינטרנט של הנתבע (שבמקרה הזה אף היה מתחרה של התובע). בית המשפט, לכאורה, חוזר שם על ההלכה לפיה גם צילום שאינו בעל ערך אומנותי, העומד בסטנדרט נמוך של מקוריות, ראוי להגנת זכות יוצרים. אלא שבהמשך פסק בית המשפט (בין היתר): "מדובר בצילומים של כלי בית שונים, אשר, לטעמי, אינם צילומים בעלי אופי אומנותי, אלא, כאלו שנועדו להציג את מוצרי חברת קורנינג, ולפרסם אותם לצרכן". בית המשפט התרשם שאין בצילומים כל ייחודיות או מקוריות ולגישתו צילומים אלה אינם שונים מאלה אשר מופיעים באתרים אחרים. בית המשפט קובע שם כי אין צידוק להעניק זכות יוצרים לצילום שמעצם אופיו ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה.
יודגש כי מפסק הדין עולה שלא עמדה בפני בית המשפט שם כל חוות דעת מומחה ביחס לשאלה האם קיים ייחוד כלשהו בצילומים, בטכניקה בה צולמו, בתאורה, בהעמדה, ברקע או בכל אלמנט מקצועי אחר. קביעת בית המשפט מתבססת על גישתו, נסיונו וטעמו.
בעקבות פסק הדין בעניין שטיינברג עלול לחול פיחות בהגנת זכויות היוצרים לסקטור שלם של צילומים אשר תכליתם לתאר את המוצר המצולם באופן גרפי, צילום נפוץ בקטלוגים ופרסומים למיניהם. לכאורה, לפי פסק הדין, אין מניעה להעתיק צילומים כאלה, ואילו הצלם שיבקש למנוע זאת, יצטרך להוכיח לבית המשפט, באמצעות מומחה או ראיות אחרות, כי עשה שימוש באלמנטים המייחדים את הצילום שלו.
הזכויות בקומפוזיציה
צילום, מעצם טיבו, הינו הקפאה של רגע. רגע זה יכול שיהיה מתוכנן היטב, מבויים ושקול עד לאחרון פרטיו, ויכול שיהא רגע ספונטני מקרי אשר תועד בעדשת המצלמה. נשאלת השאלה האם ומתי ניתן להפריד את אותו "הרגע", שהוא תוכנו של הצילום מן הצילום הפיזי עצמו.
בית המשפט בערעור בענין ויסהוף עמד על כך היטב שעה שקבע כי הצלם הדוקומנטרי אינו בעל זכויות לפוזיציה בה נלכדה הדמות בעדשת מצלמתו ובשאר האלמנטים שאינם תוצר מקורי ויצירתי שלו. כאמור, בית המשפט שם עשה אבחנה בין מקרה בו ביים הצלם את הצילום ובין המקרה בו נתפס רגע מקרי. לטעמו של בית המשפט, מקום בו הצלם ביים את הצילום באופן שיש בו משום ייחודיות הרי שההגנה על הצילום תהא רחבה יותר.
אלא שבית המשפט בענין ויסהוף דן בהגנה על הצילום עצמו, דהינו – התמונה הספציפית שהודפסה על גבי נייר או מוקרנת על גבי המסך, הוא לא דן באובייקט הצילום אשר בויים על ידי הצלם.
לכאורה, הקומפוזיציה שמאחרי הצילום הינה בגדר רעיון. זה יכול להיות רעיון פשוט או רעיון מורכב, אולם על פניו, היא בגדר רעיון אשר בסופו של דבר ימצא את דרך ביטויו בצילום אשר יצא תחת ידו של הצלם. כך לדוגמא – ברבים מהבתים ניתן למצוא בין אלבומי התמונות צילומים של בני המשפחה "המחזיקים" את הירח או מגדל אייפל על כף ידם. בדרך כלל, אבי המשפחה השקיע עבודת ביום ניכרת בצילום, שעה שבחר את המרחק והזוית והציב את המצולם בדיוק בפוזיציה שיוצרת את האשליה האופטית. לאותו צלם משפחתי תהיינה זכויות יוצרים על התמונה הספציפית שצילם, אולם אני מניח שאיש לא יעלה על דעתו שלראשון שצילם צילום כזה יש זכות יוצרים המונעת מאחרים לשחזר את אותו צילום. הבנה זו נובעת מן ההלכה ארוכת השנים, אשר המחוקק חזר עליה במפורש בחוק זכות יוצרים החדש, אשר קובעת כי אין הגנת זכות יוצרים על רעיון אלא על דרך ביטויו. בדוגמא שלנו – ההעמדה והפרספקטיבה הן הרעיון, שאינו מוגן, ואילו כל תמונה ספציפית שמצולמת הינה יצירה מוגנת, שכן היא דרך נפרדת ועצמאית לביטויו של אותו רעיון.
לאחרונה, בפסק הדין בענין ילינסון, נקבע, לכאורה, על ידי בית משפט השלום, כי גם הקומפוזיציה של הצילום (ולא רק הצילום עצמו) ראויה להגנת זכות יוצרים. באותו מקרה הנציח צלם עיתונות בעדשת מצלמתו את התנ"ך הקטן ביותר בעולם, אשר פותח על ידי הטכניון (כתוב על גבי שבב סיליקון). אותו צלם לא צילם את השבב כשלעצמו באופן "סתמי", אלא בחר לביים בו במקום קומפוזיציה: השבב הונח באמצעות פינצטה על אצבעו של המהנדס שהיה במקום וצולם על רקע ספר תנ"ך "רגיל". בעזרת הנוכחים בחדר הוא אף אילתר תאורה אשר האירה את הצילום באופן שביקש.
הטכניון אהב את הצילום וביקש להשתמש בו, אלא שמערכת עיתון מעריב, לה שייכות הזכויות בצילום, דרשה עבורו סכום אשר לדעת הטכניון היה מופרז והוא ויתר על רכישתו. תחת זאת, שכר הטכניון את שירותיו של צלם מקצועי, הפקיד בידיו את שבב הסיליקון וספר תנ"ך וביקש כי יצלם עבורו צילום זהה. במקרה זה לא הייתה העתקה של התמונה עצמה, אלא העתקה של הקומפוזיציה של הצילום – נסיון לשחזר שוב בדיוק את אותו צילום.
בית המשפט שם קבע כי מדובר בצילום בעל אופי יותר אומנותי מאשר חדשותי ולפיכך היקף ההגנה עליו יהיה רחב יותר. בית המשפט קובע שם בקצרה כי הצילום שבפניו נחשב ליצירה, ומאחר והיה נסיון להעתיק אותו, הרי שיש כאן הפרה של זכות היוצרים. בכך מטשטש פסק הדין את הגבולות (הבלתי ברורים מלכתחילה) בין רעיון לביטויו, ולמעשה הוא מעניק לצלם מעין מונופול על קומפוזיציה שביים לצורך הצילום.
* יובהר בזאת כי אין בסקירה לעיל משום חוות דעת משפטית, ואין בה כדי להחליף ייעוץ משפטי מתאים.